04-8100333
050-5537105

 
 

 
 
 

 

 
    היחסים המשפטיים בקיבוץ: יחסינו לאן...?
    ד"ר עמי כהנא, סט פוינט!


הדיונים שנערכים מעל דפי העיתונות הקיבוצית בנושא היחסים המשפטיים בין הקיבוץ לחבריו, בתחומי הקניין, העבודה, כבוד-האדם וזכויות אחרות מעידים על מגבלות ששמים המתדיינים על חשיבתם, מגבלות שאפיינו את דרך החשיבה הקיבוצית לאורך כל שנותיה ומנעו בניית מבנה רלוונטי לקיבוץ עתידי. בעבודת הדוקטורט שכתבתי באוניברסיטת בר אילן, אני טוען ש"הגנים" של השינוי בקיבוץ נמצאים בו מיום שנוצר ומגמות השינוי ניתנות לצפיה כבר משנות השלושים של המאה הקודמת, ואף קודם. ההתעלמות של הקיבוץ ומנהיגיו, בעיקר המנהיגים של המערכות הקיבוציות הארציות מכורח השינוי וממגמותיו האפשריות יצרו מצב שכל תופעת שינוי שצמחה בקיבוץ הפכה להיות "אירוע תאונתי" וזכתה לטיפול כפי שמטפלים בתאונה. נסיון להתעלם, להשתיק, לדחות, לדכא כדי להתגבר על תוצאות התאונה,  עד שגברה תנועת השינוי על ההתנגדויות והפכה לעובדה מוגמרת.
בהתנהלות זו נמנע תהליך חיוני שמתקיים בכל ארגון חפץ חיים המודע לכורח השינוי. הארגון מסמן לעצמו את העתיד שאליו הוא צריך להתכוון ופועל לשנות את מבנה הארגון ותרבותו תוך כדי שמירה על מרכיבי זהותו העצמית המתחברים אל ערכים הארגון המשמשים להם כעוגנים.
הלחץ לשנות את הקיבוץ ללא שיהוי נובע משילוב של אי קיום תהליך שינוי מתמשך משנים עברו, תהליך שאם היה קיים אולי היה יוצר  תחושת תקווה ואופטימיות  וכן מתחושת ההחמצה של יחידים ושכבות בקיבוץ במקרה של עיכוב  השינויים. לכן המנגנונים לשינוי מומצאים (בכל קיבוץ מחדש)  אד-הוק, מוצבים לוחות זמנים שמסַפקים את קצרי הרוח, מוקדשת מחשבה רבה למנגנוני ותקנוני השינוי עצמו אך לא מוקדשת מחשבה למה שקורא פרופ' יוסף גורני, ל"ריאליזם האוטופי", שהוא שילוב של דחף לחיים בעלי משמעות (אנושית, חברתית, לאומית) במבנה ריאלי של חברה משימתית בזמן עתיד. על כן תהליך שינוי מבנה הקיבוץ הוא תהליך כאוטי (לא שיפוטית, אלא מבנית), כלומר הקיבוץ קובע את הענפים העיקריים של המבנה ואת כללי ההתפצלות, אבל מתקשה לחזות את המבנה הפרקטי  והתוצרים החדשים שיווצרו ממנו כעבור כמה מהלכים ולתת להם מענים מקדימים.
בעבודתי כיועץ לניהול סיכונים לעשרות קיבוצים וארגונים קיבוציים אני פוגש את המגוון העצום של הסטטוסים  החדשים שנוצרים מאליהם ומנסה לעזור לקיבוץ לחזות את הסיכון שעומד בפני הקיבוץ במצב החדש ולהתכונן אליו. דוגמאות מוכרות לסטטוסים בשטח הקיבוץ הן: חבר, חבר בעצמאות כלכלית, בן משק צעיר בהסדר, בן משק לא צעיר  שממשיך בהסדר למרות חריגתו  מגיל ה"הסדר", בעל דירה - תושב הרחבה,  שוכר מבעל דירה בהרחבה, חבר (איזה חבר?) שמימן את דירת מגוריו בקו הכחול, שוכר ממנו ועוד רבים. נוספים עליהם, כקומה עליונה, נמצאים סטטוסים כלכליים וביניהם: יזמים, שותפים, בעלי חברות ועוד כמספר הפעילויות בספרי הכלכלה שמתחברים לכל אחד מהסטטוסים הקודמים, וכמובן משפחות חד דוריות ורב דוריות שיש בהן עירוב של הסטטוסים. כאשר עושים חישוב של חליפות בקומבינטוריקה, כדי למצוא את מספר המצבים האפשריים אפילו מתוך מגוון מצומצם של סטטוסים, הראש מסתחרר, בוודאי כאשר הסטטוסים רבים ומתרבים מדי תקופה. תוסיפו על אלה את מספר הגורמים שפועלים על מקרקעי הקיבוץ, באופן ישיר וכגורמי רגולציה ואכיפה ובהם: שוכרים, שותפים, נותני שירות, רשויות ועוד והרי המפה המצטיירת היא ריבוי עצום של גוונים ובני גוונים שאינם מאפשרים לקבוע כללים ברי תוקף ואכיפה, אלא רק תקנות אד-הוק שיתנו תשובה לסיטואציה זהה לחלוטין אם תחזור על עצמה, וזו הרי לא תחזור.
התיאור שלמעלה אינו בא לשם השעשוע אלא כדי להמשיך את הקו העולה מכתבתם של ד"ר עו"ד מורן סבוראי ועו"ד אמיר בשה על הפרובלמטיקה של יחסי העבודה המתחדשים.
נקודת המוצא  שלי היא שריבוי הסטטוסים אינו ניתן לעיכול מערכתי של הקיבוץ, קל וחומר שאינו ניתן להבנה וניתוח מדוייק וכירורגי של מערכת המשפט, בין אם אלה בתי הדין לעבודה המורגלים בהתכתשויות שבין  עובדים ומועסקים למעבידיהם ומעסיקיהם  (גם הבדלים חשובים אלה בין המושגים אינם מוכרים דיים במערכת הקיבוצית) או בתי המשפט היושבים בדין האזרחי והמורגלים לדון בין יריבים ולא בהסדרת חיים בקיבוץ. יש לזכור כי בתי הדין והמשפט נשענים בעיקר על פסיקות קודמות בסיטואציות דומות ועל העולם המוכר לשופט, מאחר ותקדימים בתחום היריבות הפנים קיבוצית מעטים ורובם המוחלט של השופטים אינם חברים בשניים וחצי מאות הקיבוצים הפזורים בארץ,  ניתן להניח שהפסיקה תשאב מן העולם  המוכר, כלומר עולם החברה הלא קיבוצית ויחסי העבודה הרגילים, והפסיקה תהיה מובנת יותר בעולם זה ותעורר תמיהה ואי נוחות בעולם הקיבוצי. ראו לדוגמא את פסיקת בית המשפט בענין הבריכה בקיבוץ הצפוני, שבו משתמע מדברי השופט כי "עידן מרחב הקיבוץ = דירת משפחה" הסתיים, ועתה הקיבוץ הוא מרחב ציבורי שיש לפעול בו על פי כללים של פעילות ציבורית לא משפחתית, כפי שמתייחס בית המשפט אל חברה או מפעל תעשייתי גם אם הם הנמצאים בבעלות פרטית או משפחתית ולא בבעלות ציבורית.
המסקנה האופרטיבית היא שכדי להגן על עצמו חייב הקיבוץ לחשוב במונחי פסיקה לא קיבוציים במקרים בהם יובאו מצבים לשיפוט של בתי הדין ובתי המשפט, ולפעול מראש בהנחה של פסיקה "רעה" כלפי ההתנהלות הקיבוצית הרגילה, הלא פורמלית, וה"חפיפניקית" בעיני מתבונן מן החוץ.
בימים אלה שבו מרכז הרפת הפך להיות מנהל תאגיד הרפת הוא עדיין נשאר כנראה הרפתן הכי טוב, אך ספק אם הוא מנהל מוכשר (בהקשר של הכשרה:  בחוקי העבודה, החברות והאג'שחים). נניח שהוגשה תביעה כנגד הקיבוץ ומנהליו בגין התחייבויות שלקח מנהל הרפת בשם הקיבוץ, על הפרת חוזה או עבירה הקשורה בפעילות הרפת בעניין חוק תכנון הבניה או שעות עבודה ומנוחה. יסתבר שמנהל תאגיד הרפת חתם על חוזה בשם בעלי התאגיד (הקיבוץ) או פעל מבלי לדעת כלל אם יש לו זכות חתימה, ואם יש לו, לא עשה את המהלכים שנדרש לעשות כמנהל על פי החוק. האם השופט יתחשב בכך שבזכות מרכז הרפת הפרה השחורה  "חומה" היא אלופת הארץ בתנובת החלב ארבע שנים רצופות? כך פועלים רבים בקיבוץ שנאמר להם שהם מנהלים ויוצרים בתום לב סכונים רבים לקיבוץ. (על כמה מסמכים חותם מנהל ענף ההשכרות בקיבוץ בלי שהוא מורשה חתימה של תאגיד הקיבוץ ומבלי להכיר את חוקי החוזים?).

הדרך להגן על הקיבוץ מפני סיכונים מסוג זה הוא לנהוג "כלפי חוץ" כחברה רגילה.
במספר קיבוצים, כולל בקיבוץ שלי, הפכו חברי הקיבוץ לשכירים בכל תאגידי הקיבוץ ובכך הוסדרה מערכת היחסים בין חברי הקיבוץ לקיבוץ בהיבט של קונפליקט אפשרי בעתיד. יש הליך שימוע לקראת פיטורין, יש פיצויים, יש אפילו דמי אבטלה מכיסו של הביטוח הלאומי. אבל המגרעת היא  שהקיבוצים פנו אל הריאליזם ושכחו את האוטופיה.  מהלך שינוי סטטוס ביחסי עובד –מעביד , שהוא בעל חשיבות לדעתי כדרך לבניית מערכת התנהלות מוגנת ומושכלת, הוא פגום ללא מהלך משלים מהסוג הקואופרטיבי למשל שעליו מדבר עמיקם אוסם, שבו נשמרות זכויות השיתוף והשוויון של העובדים-החברים שהן פועל יוצא מראיית עולם מרחיקת ראות ו"אי שפיכת הקיבוץ עם מי האמבטיה". המהלך הפשטני שעושים הקיבוצים  אמנם מגדר את הסיכון אבל הוא מתסכל את "מי שחלם".
הקיבוץ צריך להעמיק את התהליכים הפורמליים של מינוי בעלי תפקידים, גם בהליך המיון והבחירה ובוודאי בהליך ההסמכה, לא רק בתפקידים הבכירים אלא גם בתפקידי הביניים. באחד הקיבוצים הוגשה תביעת נזיקין אישית כנגד מרכזת ועדת החינוך בגין אחריות הניהולית (וכן כנגד הקיבוץ) לגבי התעללות  נטענת של מטפלת הכפופה לה בילד בגן.  באופן מקרי "מנהלת ענף החינוך" היתה עובדת שכירה ולא חברת קיבוץ, על כן נחתם איתה חוזה שמגדיר את תפקידה, את  כפיפותה למנהל בכיר ואת סמכויותיה. משום כך ניתן היה לכסות את הנזק הכספי שנגרם למרכזת החינוך ולקיבוץ בהליך המשפטי בפוליסת נושאי משרה של הקיבוץ שבו הגדרת נושא משרה היא בין השאר:  "כל אדם אשר מונה על-ידי הוועד המנהל או המזכירות או האסיפה הכללית של בעל הפוליסה [הקיבוץ] , למלא תפקיד ניהולי אצל בעל הפוליסה...[והמינוי] בהתאם לכללים, לחוקים, לתקנות, לתזכיר התאגיד, לתקנות התאגדות התאגיד או לכל חוק או תקנה, החלים על התאגיד בנושאים אלה. [הדגשות שלי, ע"כ]". בנוסף הקיבוץ חייב לשלוח את המנהלים לקבל הכשרה ניהולית ראויה בתחומי הניהול השונים.
הקיבוץ חייב לבנות, לקיים ולתפעל באופן שוטף את מערכת  ההסכמים עם כל הגורמים הפועלים על מקרקעי הקיבוץ. שוכרים, שותפים, קבלנים, נותני שירותים קבועים, רשויות הפועלות קבוע על מקרקעי הקיבוץ כולל המועצה האזורית (בתי ספר, פינוי אשפה, פעילויות תרבות וכד'). פעילות פרטית של חברים בסטטוסים השונים חייבת לקבל תשומת לב מיוחדת. צריך לבנות תקנון יזמויות שבו יובהרו גבולות האחריות של החבר-היזם, והיזם יחתום על התחייבות כלפי הקיבוץ למקרה שיתבע הקיבוץ בגין פעילותו. הסכמים אלה חייבים להיות מעודכנים בהיבט המשפטי והביטוחי.
הקיבוץ צריך להפנים כי כל שטחו הוא "שטח ציבורי" (כולל הבריכה, מגרשי המשחקים, האורווה  והרפת) לענין שמירת בטיחות כל מי שנכנס אליו בתום לב. סע' 37 בפקודת הנזיקין קובע במפורש שבעל מקרקעין אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות אפילו כלפי "מסיג גבול" אם נכנס "בתום לב ולא מתוך כוונה לעבור עבירה או דבר עוולה", קל וחומר כלפי מי שאינו מסיג גבול וביניהם: אורחים של כל התושבים, והשוכרים והקבלנים והשותפים והאחרים. שמירת בטיחות קפדנית, שילוט, גיזום, גידור, אכיפת החזקת כלבים קשורים, אי נסיעה של כלי רכב על מדרכות, אכיפת נהיגה ברשיון וביטוח (טוסטוסים על המדרכות, זה רק בקיבוץ שלי?).
רישוי עסקים ומיגוני אש לאתרים שהפעילויות בהן חושפות את המשתתפים לסיכון גבוה יחסית למצב שיגרה, ומשתתף בהן ציבור רחב הכולל משתתפים שאינם חברי קיבוץ כמו: בריכת שחיה, פאב, אולמות לכנסים ואירועים.
אלה הנושאים העיקריים שהקיבוץ חייב להתייחס אליהם בידיעה שבעת מבחן, הפסיקה   לא תחוס עליו בגלל ה"קיבוציות" והא ישפט לחומרה "ככל האדם".
ולבסוף נשאלת תמיד השאלה "איך אחרי כל ההפחדות" ממשיכים לחיות בקיבוץ ו"בכיף". התשובה כמובן בחשיבה ארוכת טווח של "ריאליזם אוטופי", בידיעה שכדי לשמור על האיזון ולהמשיך במרכז הדרך, כל פעולת הסטה לכיוון אחד - הריאלי מחייבת פעולת נגד לכיוון הנגדי-האוטופי וגם אם המשקל האוטופי אינו תחת ידנו משום שזנחנו אותו ונסחפנו בריאליה, צריך לחזור לתת משקל לחזון, לפעולה נוכח ערכים, לרוח ה"עדה" לפי מושגיו של בובר שבה האינדיבידואליזם אינו מנוגד לשיתוף אלא מעצים אותו.
                  
   
הירשם חינם לעידכונים
הרשם עכשיו לניוזלטרים של סט פוינט!
דואר אלקטרוני *
שם *
טלפון נייד
   
 
סט פוינט! ייעוץ פנסיוני אובייקטיבי
טלפון:     נייד  050-5537105  משרד 04-8100333
דוא”ל: info@setpoint.co.il | כספרי 29, חיפה


לייבסיטי - בניית אתרים