04-8100333
050-5537105

 
 

 
 
 

 

 
    בג"ץ: נדחתה עתירה נגד חוקתיותו של
גיל פרישת חובה בישראל
    סטפוינט!, תקציר: בג"צ 9134-12

הרכב מורחב של שבעה שופטי בג"ץ בראשות הנשיאה נאור דחה פה אחד את העתירה שתקפה את חוקתיותו של גיל הפרישה הקבוע בישראל – גיל 67. נקבע, כי למרות שהסדר הפרישה פוגע בזכות החוקתית לשוויון באופן בלתי מבוטל, ולמרות שקיימים מודלים שונים אפשריים להסדרת הסוגיה, הרי שהפגיעה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. במאמר מוסגר הוסיפו השופטים כי יש להוסיף ולהידרש לסוגיה הן ברמה הציבורית והן ברמה השלטונית.

העובדות וטענות הצדדים

בישראל, כמו במדינות רבות אחרות בעולם, נוהגת התפיסה לפיה יש לאפשר לאדם לפרוש מעבודתו ולנוח לעת זקנה מעמל יומו. תפיסה זו באה לידי ביטוי ביצירת הסדרי פרישה לגמלאות במסגרתם מוגדר על-פי רוב "גיל פרישה" שלו תיתכנה כמה משמעויות אפשריות. משמעות אחת היא גיל הזכאות לגמלה ומשמעות אחרת היא גיל פרישת חובה, שבו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו. עובר לשנת 2004 לא היה בדין הישראלי חוק המסדיר באופן כללי את סוגיית הפרישה לגמלאות, וממילא גם לא את גיל פרישת החובה או את גיל הזכאות. באותה תקופה עוגן גיל פרישת החובה בהסכמים קיבוציים, בתקנונים של קרנות פנסיה או בהוראות חוק שחלו על קבוצות עובדים מסוימות במשק כגון עובדי מדינה, שופטים ואנשי צבא הקבע. העסקתם של עובדים שלא חל עליהם הסכם קיבוצי או דין מיוחד הסתיימה בגיל הפרישה המקובל אם הדבר הוסכם במפורש או מכללא בינם לבין המעסיק. כמו כן, עובדים כאלה רשאים היו להתפטר עם הגיעם לגיל הפרישה המקובל ולקבל פיצויי פיטורין. בשנת 1997 מינו שר העבודה והרווחה ושר האוצר ועדה ציבורית לבחינת גיל הפרישה מעבודה, בראשות השופטת (בדימ') שושנה נתניהו. בשים לב לנתונים בדבר הזדקנות האוכלוסייה והצורך בהגדלת השתתפותם של מבוגרים בשוק העבודה, המליצה הוועדה על העלאה הדרגתית של גיל הפרישה המקובל מגיל 65 לגיל 67. המלצות הוועדה אומצו ע"י הממשלה ובעקבות זאת נחקק חוק גיל פרישה, הקובע בסעיף 4 כי ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בגיל 67.

לאחר חקיקת החוק הוגש לבית הדין הארצי לעבודה ערעור במסגרתו נטען כי החיוב לפרוש בגיל 67 אינו חוקתי (עע"א 209/10 וינברגר-אוניברסיטת בר אילן). בפסק דינו קבע בית הדין הארצי כי הסדר פרישת החובה פוגע בזכויות חוקתיות, ומשכך יש לבחון אם הפגיעה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. בית הדין הוסיף וקבע כי לכאורה פרישת החובה הינה לתכלית ראויה, אולם קיימים סימני שאלה לגבי עמידתה בדרישת המידתיות. בהקשר זה, עמד בית הדין על כך שייתכן שראוי לאמץ הסדר פרישה אחר אשר יצמצם במידת האפשר את הפגיעה הקשה בזכויות העובדים המבוגרים, אך ציין כי אין בדעתו להכריע בשאלה החוקתית. מכאן העתירה, התוקפת את חוקתיותו של הסדר הפרישה. העותרים 1-2 הם חברי הסגל האקדמי של הטכניון ואילו העותר 3, פרופ' אסא כשר, הוא פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. טענתם העיקרית של העותרים היא, כי חוק גיל פרישה פוגע שלא כדין בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם. כןביקשו להצטרף כ"ידידות בית המשפט" פרופ' רות בן-ישראל ועמותת "המשפט בשירות הזיקנה".

פסק הדין

ב' הנשיאה מ' נאור, על דעת כל חברי ההרכב, קבעה כי דין העתירה להידחות. בפתח הדברים הזכירה הנשיאה נאור כי בחינת חוקתיותו של חוק היא בחינה צרה בהיקפה המחייבת איזון עדין בין עקרונות שלטון הרוב והפרדת רשויות לבין ההגנה החוקתית על זכויות אדם ועל ערכי היסוד של המשטר בישראל. כמו כן, זהירות מיוחדת נדרשת כאשר מדובר בחקיקה המתווה מדיניות חברתית וכלכלית רחבת-היקף כסוגית הפרישה לגמלאות. בעניין זה, ציינה הנשיאה כי גיל הפרישה עצמו הוא נושא סבוך ורב-פנים ולא בכדי קיימים בעולם מספר מודלים שונים בתחום זה. בישראל, כאמור, אימץ המחוקק מודל קולקטיבי המעדיף קריטריון של גיל על-פני בחינה אינדיבידואלית של הפרט, כשהחלטה זו הייתה פרי מסקנותיה של ועדת נתניהו שבחנה את מכלול ההיבטים של הסוגיה הנדונה. בנסיבות כאלה, אף שבית המשפט לא ימשוך את ידיו מהפעלת ביקורת חוקתית הוא יפעילהּ ביתר זהירות.
מכאן, פנתה הנשיאה לבחינה החוקתית לגופו של עניין ובפתחה השאלה האם מתקיימת פגיעה בזכויות יסוד כלשהן. צוין, כי למרות שהפסיקה הישראלית הכירה זה מכבר בזכות לשוויון כזכות יסוד רבת חשיבות, ולמרות שהפליה מחמת גילו של אדם בהקשרים מסוימים נאסרה בישראל כבר מראשית ימיה - הרי שהשאלה האם פרישה כפויה מחמת גיל פוגעת בשוויון היא שאלה מורכבת ביותר שגם הפסיקה, גם הספרות המקצועית וגם המשפט המשווה אינם עשויים מקשה אחת בנוגע אליה. עם זאת, לצורך הדיון החוקתי נכונה הייתה הנשיאה לקבל כי פרישה כפויה מחמת גיל אכן פוגעת בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם. הוזכר, כי מדובר בחוק שלפי לשונו ותכליתו הוא חוק גורף וכוללני המבחין לעניין פרישה מעבודה בין עובדים צעירים לבין עובדים מבוגרים ללא כל זיקה ישירה לכישוריהם או ליכולת העבודה שלהם, והוא חל על כלל העובדים במשק מבלי להבחין בין סוגים שונים של עיסוקים. עוד סברה נאור כי אין מדובר בפגיעה של מה בכך, שכן הפליית אדם מבוגר היא קשה ומקוממת ואף יש בה יסוד של השפלה ופגיעה בכבודו כאדם. לכך מתווספות ההשלכות הנלוות להוצאת אדם לגמלאות בניגוד לרצונו, בשים לב לכך שעבודה אינה רק מקור לקיום מינימאלי בכבוד אלא גם מקור להגשמה עצמית וחברתית.
על יסוד האמור, פנתה הנשיאה לבחון האם הפגיעה האמורה בזכות לשוויון עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה. צוין, כי הפגיעה נעשתה מכוח חוק ולתכלית ראויה. בעניין זה, ציינה נאור כי קביעת גיל פרישת חובה מבקשת להגן על כבודם של עובדים ולשפר את הביטחון התעסוקתי במשק עד לגיל הפרישה, ובה בעת היא נועדה לאפשר למעסיק לנהל את כוח האדם במקום העבודה. בנוסף, נועד גיל פרישת חובה לקדם גם הגינות בין-דורית. לצד זאת, העלאת גיל פרישת החובה בחוק מאפשרת למי שרוצה בכך לעבוד יותר, ובכך גם מבקשת לתת מענה לגידול המתמשך בתוחלת החיים והעליה ביחס בין מספר המבוגרים בחברה הישראלית לבין כלל האוכלוסייה. לדעת נאור, מטרות אלו הוכרו כראויות גם במשפט המשווה, והן מלמדות על שאיפתו של החוק לאזן בין זכויות ואינטרסים של "שחקנים" שונים בשוק העבודה: צרכי המעסיק, זכויותיהן של קבוצות עובדים שונות וצרכי המשק בכללותו.
בכל הנוגע למבחני המידתיות, קבעה הנשיאה כי מתקיים קשר רציונאלי בין תכליות החוק לבין האמצעי שנבחר להגשימן. כך, בין היתר, אין זה בלתי-סביר להניח כי יש בכוחו של הסדר פרישת חובה לקדם בהיבטים מסוימים את טובתם של העובדים, ופרישת חובה עשויה להקטין את מספרם של העובדים הנפלטים ממקום העבודה לפני גיל הפרישה המקובל. אשר לתכלית של קידום עובדים חדשים והגדלת מקומות העבודה, ציינה נאור כי אין בנמצא ממצאים חד משמעיים לכך שתעסוקת מבוגרים גורמת לאבטלת צעירים, אולם הצורך באיזון בין עובדים ותיקים לעובדים חדשים עשוי להיות נחוץ במקומות עבודה מסוימים המתאפיינים במספר תקנים מוגבל ובפירמידת קידום "צרה". משכך, אין לומר כי הקשר בין פרישת חובה לבין קידום ושילוב עובדים חדשים במקומות עבודה מסוימים הינו תיאורטי גרידא.
אשר למבחן ה"אמצעי שפגיעתו פחותה", ציינה הנשיאה כי לא ניתן להתעלם מכך שבין מודל פרישה כפוי מחמת גיל לבין מודל של פרישה תפקודית קיים מגוון רחב של הסדרי פרישה לגמלאות. כך למשל, ניתן היה להתיר קביעה של גיל פרישה כפוי רק במסגרת של הסכמים קיבוציים המעניקים בתמורה ביטחון תעסוקתי ופנסיה מספקת, מתן היתר לפרישת חובה רק אם המעסיק יכול להצדיק זאת או הסדר של פרישה הדרגתית, בדומה למודל הנהוג בטכניון. לדעת נאור, למרות שפתרונות אלה הגיונם בצדם וייתכן שראוי לשקלם בכובד-ראש, לא הוצגה תשתית התומכת בהיותן חלופות שוות-ערך למודל הפרישה הביולוגית ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר באמצעים שביכולתם להשיג את תכליות החוק במידה שווה. מעבר לכך, כאשר משווים בין מודל הפרישה הקיים לבין חלופות אחרות יש לזכור כי המודל הקיים, לפי פרשנותו, מחייב את המעסיק לשקול את בקשתו של עובד להמשיך בעבודתו גם לאחר גיל הפרישה הקבוע בחוק. לפיכך, גם ההסדר הקיים מתחשב במידה מסוימת בנתונים הפרטניים של העובד באופן המקטין את הפגיעה בזכויותיו.
לבסוף, קבעה הנשיאה נאור כי ההסדר צולח גם את מבחן המידתיות האחרון של יחס ראוי בין התועלת שתצמח מהגשמת תכליותיו של החוק לבין הפגיעה בזכויות החוקתיות הנובעת ממנו. נקבע, כי למרות שלמודל של פרישה כפויה יש יתרונות וחסרונות, הרי שהבחירה בו אינה בלתי מידתית באופן ברור. הוזכר, כי מודל זה נבחר לאחר שוועדת נתניהו ישבה על המדוכה ומצאה כי אין מקום לעת הזו לבטל את פרישת החובה, וכי למסקנה דומה הגיעו גם ועדות ציבוריות קודמות שדנו אף הן בסוגיית גיל הפרישה. משכך, בחירתו של המחוקק במודל של פרישה כפויה מחמת גיל משקפת בחירה מושכלת בין אפשרויות שונות ואינה חורגת ממתחם המידתיות הרחב הנתון לו בנסיבות העניין. עוד ציינה הנשיאה כי מסקנה זו נתמכת בנתונים שונים מהם עולה כי מודל גיל פרישת חובה אינו גורם בפועל לפגיעה מהותית בקבוצת העובדים המבוגרים בישראל, וכי מודל גיל פרישת החובה קיים גם במדינות שונות בעולם, ואינו בגדר חריג בהיבט זה. לכך מתווספת העובדה כי מודל פרישה קולקטיבי הקובע גיל פרישה אחיד וקבוע מראש נהוג בישראל מזה שנים ארוכות וכי החלפת מודל זה במודל אחר כגון מודל הפרישה התפקודית המתחשב בנתוניו הפרטניים של כל עובד עשוי להשפיע באופן הותי על שוק התעסוקה.

לסיכום קבעה הנשיאה כי הסדר הפרישה הכפויה מחמת גיל צולח את הבחינה החוקתית, אך הוסיפה כי העובדה שסוגית גיל הפרישה לא ירדה מסדר היום הציבורי מחזקת את המסקנה שלפיה המקום המתאים לשקול שינויים נוספים בה הוא בית המחוקקים. במאמר מוסגר צוין כי לפי הודעת המדינה סוגית גיל הפרישה תובא בפני הממשלה על-מנת שתשקול אם יש מקום לבחנהּ מחדש, וכי אף דווח ששר האוצר מינה ועדה לבחינת העלאת גיל הפרישה לנשים, אשר תהיה אמונה בין היתר על בחינת אפשרויות להעלאת גיל הפרישה ולעידוד תעסוקת מבוגרים. משכך, דין העתירה להידחות.
למסקנה זו הצטרפו כלל חברי ההרכב. המשנה לנשיאה רובינשטיין הוסיף כי לשיטתו טוב יהיה לו הגורמים הרלבנטיים יבחנו מדי עשור, לכל היותר, את גיל הפרישה הקונקרטי, והאם יש בנסיבות המשתנות כדי להביא להעלאתו. עוד הוסיף כי על ההנהגה להביט בכל עת קדימה, מעבר לתקופת כהונתה שלה, וכי אף הוא שמח לקרוא כי הממשלה החליטה ביוני 2015 להטיל על גורמי ממשל לגבש תכנית ניסיונית למסלול תעסוקה ייעודי במסגרת שירותי המדינה לאזרחים ותיקים מעבר לגיל פרישה. השופט פוגלמן הדגיש כי ההכרעה שלפיה על המעביד לשקול את המשך העסקתו של העובד לאחר גיל הפרישה כדי לצמצם את הפגיעה בעובד היא רכיב שיש לו משקל ניכר בבחינת האיזונים בגדרו של מבחן המידתיות השלישי. עוד הוסיף כי חתימת הדיון המשפטי בנקודת הזמן הנוכחית אינה מסיימת את הדיון הציבורי, כמו גם את המשך הדיון בגדרה של הרשות המבצעת אשר תשקול אם בשלה העת לבחינה מחודשת של הסוגיה.

השופטת דפנה ברק-ארז סברה כי העתירה שהוגשה על-ידי עובדים משכילים שעבדו במתכונת של הסדרי קביעות "חזקים" לא ייצגה את מכלול ההיבטים של הסוגיה, והוסיפה כי את הדיון בנושא יש לקיים גם בשים לב לכך שמבחינתם של עובדים רבים במשק האפשרות לפרוש בהגיעם לגיל מסוים היא ברכה, שאיפה שלה הם מייחלים, לאחר שנים של עבודה שוחקת - פיזית, רגשית או מנטלית. לשיטתה, אין להתעלם מכך שאם גיל הפרישה יהיה נתון לבחירתו של העובד עשויה להתגלות שחיקה בפיתוחם של הסדרים פנסיוניים שיעמדו לרשות העובדים בעת פרישתם, באופן שיחדד את ההתייחסות לפרישה כאל פריבילגיה שאולי אין מקום להיזקק לה אם העובד והמשק "לא יכולים להרשות זאת" לעצמם. השופטת חיות הוסיפה כי אחד הטעמים העיקריים להצדקת ההסדר הקבוע בחוק הוא ההטבה עם ציבור העובדים בכללותו. לשיטתה, קביעה זו מקפלת בתוכה אמירה לפיה הפסקת יחסי העבודה על ידי המעסיק קודם שהעובד הגיע לגיל זה אינה לגיטימית, ובכך הציב המחוקק אמת מידה ברורה אשר יש בה כדי לסייע למיגור תופעות של אפליית עובדים מחמת גיל. עוד סברה חיות כי מסקנה זו נושאת משנה חשיבות נוכח העובדה שרוב העובדים במשק מועסקים בחוזים אישיים ואינם מוגנים באמצעות עבודה מאורגנת והסכמים קיבוציים, ובמובן זה מהווה ההסדר הקבוע בחוק גיל הפרישה הוראת מגן סטטוטורית לאותם עובדים.

השופט הנדל, האחרון בהרכב, ציין כי ההגנה על השוויון היא עיקרון מתפתח ומתרחב והדגיש את הפגיעה הרחבה והעמוקה הכרוכה בהפליה מחמת גיל בסביבת העבודה שאינה מתמצה בפגיעה בערך השוויון העולה כדי פגיעה בכבוד האדם אלא חולשת גם על החירות, האוטונומיה, חופש העיסוק והיצירה וההגשמה העצמית. לשיטתו, אמנם חלק מהאנשים מקבלים את הפרישה בגיל נתון בברכה אולם לצדם ישנם אלו שלגביהם קיים קשר הדוק בין הגדרתם העצמית לבין תרומתם במסגרת העבודה עד שלפתע הם נאלצים לנתק את הקשר כליל על אף שחלקם עודנו מסוגל ורוצה לתרום, ואף באיכות גבוהה. לפיכך, אדם כזה יכול להרגיש חסר ערך, מבודד ומושפל והוא עלול גם לחוש שהוא מצוי מחוץ למרכז העיקרי בחברה. יחד עם זאת, לשיטת הנדל, אין זה ראוי או נדרש שהבחירה תצטמצם לשני המודלים שהוצגו בעתירה: מודל פרישה ביולוגית או מודל פרישה תפקודית ויש לבחון את הסוגיה בכללותה, גם תוך חשיבה "מחוץ לקופסא". כך למשל, ניתן לחשוב על מודל לפיו העובד יבחר בין מסלולים שונים ומקבילים הטומנים עבורו הטבות אחרות בשלבים שונים של חייו ושל הקריירה שלו. כן המליץ השופט הנדל על הקמת ועדה ציבורית לבחינת הנושא בצורה מקיפה ומעמיקה, ובפרט בהיבטים האמפיריים, בייחוד לנוכח חלוף שנות דור ממועד הקמתה של ועדת נתניהו.

העתירה נדחתה
   
לחץ כאן לקריאת המשך הכתבה באתר                
                 
   
הירשם חינם לעידכונים
הרשם עכשיו לניוזלטרים של סט פוינט!
דואר אלקטרוני *
שם *
טלפון נייד
   
 
סט פוינט! ייעוץ פנסיוני אובייקטיבי
טלפון:     נייד  050-5537105  משרד 04-8100333
דוא”ל: info@setpoint.co.il | כספרי 29, חיפה


לייבסיטי - בניית אתרים